כתבה וצילמה: ליאור קורן .
מסתכלת במצלמה יום אחד, רוצה להבין מה מצב הרוחות בבית לפני שאני מתקשרת ומגיעה לפרק של סדרת האימה - "מכת החלשים".
רואה את אימי היקרה, הגברת, האישה האלגנטית, האינטליגנטית והמשכילה נותנת מכה למטפלת המלאכית שלה. רואה את המלאכית קופאת, נעלבת, לא יודעת מה לעשות. רואה את אמא צועקת עליה בליווי תנועות ידיים דרמטיות, לוקחת עיתון ומכה אותה בגב.
מי את אני שואלת את עצמי, איך יכול להיות שזה מה שאני רואה?
זו לא פעם ראשונה לצערי. אבל זו פעם ראשונה שאני רואה את זה בעיניים בעצם.
אגרסיביות ותוקפנות הם תסמינים שכיחים במחלה הארורה הזאת. לתפיסתי זה מגיע אצלה מתוך מקום של תסכול עמוק. היא מנסה להגיד משהו, לא מצליחה, ממשיכים להגיד לה לעשות משהו שהיא לא רוצה ו/או מבינה ובא לה לצרוח מרוב שהיא misunderstood. התסכול הזה גורם לה להיות תוקפנית ולהרים יד על מי ששם בשבילה מכל הלב, אוהבת אותה, מטפלת בה, מחבקת אותה.
רוב הפעמים היא מתנצלת אחר כך ומחבקת אותה, לפעמים היא ״מסבירה״ לה איפה היא טעתה או שהיא צוללת לנוגות ומתנתקת כי היא מבינה איך היא התנהגה וכי היא רואה את המלאכית בוכה.
ומה אני מוצאת את עצמי עושה?
כותבת למלאכית כמה אני מצטערת, כמה היא בעצם אוהבת אותה, שתבין שהיא מתוסכלת, היא לא מתכוונת. קונה לה מתנות, פרחים, בלון בצורת לב לפייס אותה ולהביע בפניה את האהבה שלנו - התנהגות קלאסית של גבר מכה "כמו בספרים" לצערי הרב או לחילופין מנסה ללמד אותה לחסום את המכות, להגיד ״תפסיקי״ ולחתור לחיבוק מרגיע מינימום היא או אני במקרה זה, מדריכת קרב מגע.
הבדלי המנטליות הם גדולים מאוד. המלאכית מכבדת אותה. מעריצה אותה. מבינה אותה. אבל היא נפגעת כל כך והדמעות זולגות וליבי נחמץ ונשבר. בעיקר יש חשש גדול של מה יהיה בפרק הבא של סדרת האימה- ״מכת החלשים ״
והנה הגיע לו עוד פרק. כנראה פרק קשוח יותר כי לאחריו הודיעה לי המלאכית שהיא לוקחת יום מחלה, צריכה להתאושש פיזית ומנטלית.
ואז מה עושים? אני כמובן מיידית צריכה לבטל את ענייני ולבוא להיות עם הגברת. ואני מוצאת את עצמי מנסה לפנות לליבה, לשכלה הישר שאולי איפשהוא עוד נמצא שם ולהסביר לה כמה זה אסור. בפעם הזאת אפילו הסברתי שהמשטרה יכולה להתערב. יכניסו אותך לכלא…. מה עוד אני יכולה לומר?
דקה אחרי אני כמובן מתחרטת כי אני רואה שזה מעציב אותה נורא ואין לי דרך לפנות אליה בצורה הגיונית אז למה להוסיף לה ולי עצב? כי ברור שבשלב הזה אני כבר בוכה תוך כדי השיחה, לא שולטת בזה.
אני יודעת שזה לא בשליטתה. אני רואה איך בהתקפי העצבים האלה היא כמו אחוזת דיבוק, ואני מוצאת את עצמי גם אומרת בקול רם "אני פונה אל התת מודע שלך, בבקשה, אם את רוצה להרביץ למישהו תרביצי לעצמך". הלוואי וזה היה עוזר.
כמה זה מוזר למצוא את עצמך בשיחה שכזאת.
לא פחות מוזרה השיחה יום למחרת עם המלאכית הנסערת.
אני יודעת כמה זה קשה. כמה זה משפיל גם. היא לא שולטת בזה, היא לא מתכוונת. תתנגדי - את מהירה וחכמה יותר בסיטואציה הזאת - היא לא שולטת בעצמה - תתכופפי, תזוזי הצידה. תשני את השיחה. תסבי את תשומת הלב כאילו היא מינימום נכדתו האבודה של ג׳קי צ׳אן.
מה עוד אני יכולה לעשות ?
אז התשובה היא שאין לי הרבה יותר מדי מה לעשות. רק לקוות שהמלאכית תצליח להבין שביכולתה (לפעמים) לנהל את זה, לצפות את זה מגיע ולהיערך בהתאם. אני יכולה להיות שם בשבילה לתמיכה והכלה גם באופן אישי וגם מול הגברת. במקביל כמובן לשנות לאמא את הכדורים כדי שתהיה יותר שלווה ורגועה.
בסופו של יום צריך שכל הצדדים בסיפור ירגישו טוב ובטוחים בסיטואציה כדי שכולנו נצליח להמשיך בטיפול המסור והכי חשוב, לתמוך אחד בשני ולעבור את הימים הקשים בתקווה שמחר יהיה יום מוצלח!