הטיפול

כתבה וצילמה: ליאור קורן

בצבא הייתי משק״ית ת״ש. בסיום הקורס ביקשתי לקבל שיבוץ בבסיס עם אוכלוסייה מאתגרת ושובצתי בבסיס בצריפין. בשלושת החודשים הראשונים חזרתי הביתה כל יום בוכה ומוצפת. התייעצתי עם אמא וסיפרתי לה הקושי והעצב שאני פוגשת במהלך היום שלי, כמה אני אובדת עצות בצורה בה אני אוכל לעזור להם. והיא, עו״ד למעמד אישי ודיני משפחה, אמרה לי, תנשמי עמוק, תקשיבי למילים, לעובדות ואל תתני לרגש שלך להשתלט עלייך כי אחרת לא תוכלי לעזור להם. וכך היה.

בחודשים האחרונים לשירות, מצאתי את עצמי יושבת בראיון אישי עם חייל ששיתף אותי בסיפור האישי שלו עם מצוקות קשות שהוא חווה ומצאתי את עצמי אומרת לו: תתעודד, יש מקרים יותר קשים. וישר הצעתי לו את כל מה שניתן לעשות בשביל להקל על המציאות שלו . אני זוכרת שבאותו הרגע הבנתי כמה התרגלתי (עד כמה שניתן כמובן) לסיפורים הקשים מסביבי. הבחור שמולי, שמבחינתו החוויה שלו הייתה הכי גרועה שיש, לא הצליח להבין מאיפה מגיעה התגובה השלווה שלי לסיפור שלו.

למה אני מספרת את זה? כי באמת אלו החיים. דברים נוראיים הופכים לרגילים. המתנה הכי גדולה שיכולתי להעניק לעצמי היה טיפול שהתחלתי. מבלי לדעת לאן אני מכוונת ומה אני מחפשת להשיג קיבלתי את השיעור הכי טוב ומבחינתי מתנה בכל הקשור להתמודדות שלי עם הטיפול באמא.

 ההבנה הכי חשובה הייתה:

שאני עושה את ההכי טוב שאני יכולה. 

מאחר וזאת נקודת המוצא שלי, אין לי על מה להרגיש אשמה, אכזבה, תסכול, כי אני עושה הכי טוב שאני יכולה.

הבנתי שזה בסדר, הכרחי יש לומר, לשים גבולות. להגיד לאמא לפעמים - לא ! אני לא יכולה לבוא עכשיו. לא, אני לא יכולה שתבואי אליי. גם אם אני בבית על הספה לבדי ולא באמת עושה משהו חשוב.        זמן איכות שלי עם עצמי זה סופר קריטי.

בימים קשים שלה, כשהיא באה אליי בטענות, צועקת עליי, מתארת (עד כמה שהיא מצליחה) איזו ילדה רעה אני ואיך אני מתנהגת ועוד כמה מהלהיטים הגדולים של המצבים האלו - אני מסתכלת עליה, לעיתים מבעד לדמעות שמציפות את עיניי והגוש שמטפס בגרון ואומרת לה; אמא אהובה שלי, אני עושה את הכי טוב שאני יכולה. אני מצטערת אם זה לא מספיק לך כרגע אבל זה המצב. ואני אוהבת אותך מאוד.    ברוב המקרים זה מסיים את הדיון. 

עוד הבנה חשובה שעזרה לי למזער את מספר הפעמים שאני פורצת בבכי קשה ומרגישה שהכל מתפורר לי היא:

כל מה שאני עושה הוא בשבילי. 

אני עושה כי אני רוצה לעשות. לא מכריחים אותי. לא ״נפל עליי״. אין התקרבנות. כל מה שאני עושה, אם כבר אני עושה את זה, אני עושה באהבה. אין מקום לטינה ותסכול. זה לוקח ממני אנרגיה חשובה וחיונית לחיי.

יחד עם זאת ... 

יש רגעים קשים. הם רבים ומתרבים. אני חושבת שמעולם לא בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי בשנים האחרונות.

 זה כואב לצפות בתהליך הזה. כואב לראות מישהו קרוב אליך, שאתה לא ממש יודע איך לחיות בלעדיו, נאלם ונעלם לתוך עצמו ולאט לאט הופך להיות ילד חסר אונים, חסר כישורי שפה, כתיבה, קריאה וביטוי עצמי.

ברגעים הקשים שלה, רגעי המודעות אני קוראת לזה, כשהיא מבינה שהכל לא בסדר, אני חשה שהיא מרגישה כאילו היא לבד בשדה פתוח צורחת שישמעו את מה שיש לה לומר אבל אף אחד לא שומע או מבין.

כשהיא רוצה לדבר או לומר משהו, זה קיים בראש שלה, היא יודעת מה היא רוצה לומר, היא פשוט לא מצליחה. בשביל מי שבשבילה מילים ודרך התבטאות הייתה כמו אומנות אני רק יכולה לדמיין כמה קשה לה וכמה היא חשה חוסר אונים וכעס ועד כמה שאני רוצה, אני לא באמת יכולה להעלים לה את זה. אני רק יכולה להיות שם בשבילה. לתת חיבוק ענק. נשיקה גדולה. להצחיק אותה, לרקוד איתה ובעיקר להגיד לה - הכל בסדר !ֿֿֿ