הגילוי

כתבה וצילמה: ליאור קורן

אמא שלי תמיד הייתה גדולה מהחיים באישיותה. אישה כובשת, נמרצת, חדה כתער, שנונה ומרוכזת בעצמה.

היא המציאה מחדש את המושג איחור. איחור של 40 דקות נחשב איחור קליל. אני זוכרת חבר לכיתה שגר לידי וחשה צורך להתנצל בפניו על הפעמים שבהן אמא שלי הייתה אמורה להסיע אותנו לבית הספר והוא חיכה לנו למטה או מצא את עצמו רודף איתנו אחרי האוטובוס של הטיול שכבר התחיל לנסוע. סליחה דניאל.

אז כן. לקח לה 3 שעות להתארגן, כמעט כל פעם כשהיא יצאה מהבית הייתי סופרת עד 3 והדלת הייתה נפתחת שוב כי היא שכחה מפתחות/ טלפון או משהו אחר. בקיצור פזורת דעת באופן החינני ביותר שניתן לתאר.

ההקדמה הזו נועדה להמחיש מעט את אופיה המיוחד של האישה המופלאה הזו שהיא דפנה - אמי היקרה.

ולכן בשנת 2016, כשאנחנו מתוכננות לנסוע לאיתי, אחי שמתגורר בניו יורק, לא ממש הפתיע אותי כשאמא שאלה כל יומיים בערך "מתי אנחנו נוסעות?".  זו שאלה שנראתה לי אז הגיונית כי איתי שינה לנו את התאריכים כמה פעמים וגם כי אמא הייתה מאוד עמוסה בעבודה אז כנראה אין לה כח לרשום או לזכור והיא שואלת אותי. 

המכה הראשונה הגיעה בטיסה. לא אשכח את הרגע הזה, בין שמים לארץ, אמא שאלה אותי את אותה השאלה בהפרש של כמה דקות. זה היה מוזר, אפילו קצת משעשע.  אבל מהרגע זה עד חזרתה לארץ לא ממש נשמתי .

 במונית מהשדה למלון היא הצביעה על האמפייר סטייט ושאלה "מה זה?" ובעיקר שאלה את אותן שאלות בהפרש קצר מאוד. אין ספק שהג׳ט לג החמיר את המצב ועזר לנו לראות שיש אכן בעיה.  היא חזרה לארץ עם טיסת המשך, (אני נשארתי עוד קצת אצל אחי) פספסה את טיסת ההמשך כי לא הצליחה למצוא אותה ונאלצה לטפל בכל המצב כשהיא לבדה בשדה התעופה במינכן. אני המשכתי לא לנשום ולבכות עד שקיבלתי תמונה שלה בבית שמחה ומאושרת. 

עם חזרתי לארץ התחלנו בדיקות וייעוצים עד שאובחנה המחלה הנוראית הזאת - דמנציה. וכאן התחיל המסע שלי לצד אימי היקרה עד עצם היום הזה ובתקווה לעוד שנים ארוכות יחד בתפקוד ראוי ומכבד כפי שהיא הייתה מאחלת לעצמה בסיטואציה הקשה הזאת.